במעמקי קודש הקודשים

כששלמה המלך צפה שבית המקדש עתיד להיחרב, הוא בנה מעברים תת קרקעיים עמוק מתחת לרצפת בית המקדש. זאת כדי שבמקום זה יגנזו את הארון, כך שלעולם לא יוכלו לגעת בו או לקחתו.
 
בבית המקדש השני (בשונה מבית המקדש הראשון), הארון לא היה מונח בקודש הקודשים. עם זאת, אף על פי   שנגנז, המשיך הארון להשפיע גם שהיה מתחת לפני השטח
 
בשונה מהכלים שנבזזו ומבית המקדש שנחרב כולו, הארון נשאר בשלמותו גנוז במעמקי האדמה ויד אדם לא נגעה בו  
 
בתוך הארון היו מונחים הלוחות עליהם היו חקוקים עשרת הדיברות. שלא כמו אותיות הכתיבה בהן הדיו והנייר הינם דברים נפרדים, אותיות החקיקה הן חלק בלתי נפרד מהאבן עליה נרשמו.
 
ברבדים החיצוניים יותר של הנשמה אנחנו מתחברים לקב"ה דרך ההתבוננות והמחשבה ובעזרת המצוות, וזאת בדומה לחיבור של אותיות הדיו על הנייר. הארון מסמל את עצם הנשמה. ברובד פנימי זה אנחנו והקב"ה זה דבר בלתי נפרד, בדומה לאיחוד של האותיות החקוקות על הלוחות.
 
לעיתים עלולים לנסות להשתלט על בית המקדש הפנימי שלנו, הכוחות והתאוות של הנפש הבהמית, ובכך לשחוק את הרובד החיצוני של החיבור שלנו עם הקב"ה. אך בתוך תוכנו, ברובד הפנימי ביותר של הנשמה, לעולם עומדת ה'יחידה', שהיא אחד תמיד עם הקב"ה ובה אף אחד לא יכול לגעת.